החלטה בתיק ת"א 41096-01-13

1.         בפניי בקשה למתן צו עשה זמני, להורות למשיב לכבד את כל החיובים בחשבון המבקש המתנהל אצלו, ולהחזיר את הגלגל אחורנית כך שיבוטלו כל ההחזרות ואי כיבוד השיקים והוראות לחיוב חשבון שנעשו ע"י המשיב בחשבון המבקש, לרבות ביטול חיוב עמלות ההחזרה שנגבו מהמבקש, ולרבות פיצוי המבקש על נזקיו.

2.         הבקשה הוגשה ביום 21.1.13, לא ניתן צו במעמד צד אחד, ונקבע דיון להיום במעמד הצדדים.

3.         בינתיים המשיב הגיש את תגובתו בכתב, ושמעתי היום את טיעוני הצדדים.

4.         צד הפונה לבימ"ש לקבלת סעד מן היושר, חייב להוכיח זכות לכאורה הראויה להגנת בימ"ש ולהתערבותו באמצעות הענקת סעד זמני, כמו כן חייב להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן המצדיק את הענקת הצו. הדרישות למתן סעד זמני מהסוג של צו עשה, להבדיל מצו מניעה, הן יותר חמורות, וככל שהן יותר חמורות עולה הרף הדרוש מהמבקש להוכחת זכות לכאורה, וכן להוכחת הנטייה של מאזן הנוחות לטובתו.

5.         עולה מהתמונה שהוצגה בפניי עד כה כי חיוביו של המבקש אצל המשיב עלו בצורה משמעותית על החסכונות או הביטחונות שהעמיד המבקש לרשות המשיב במועד הטלת העיקול על חשבון המבקש אצל המשיב במסגרת תיק ההוצל"פ שמספרו 01-87276-12-4 בלשכת ההוצל"פ בת"א.

6.         בנסיבות אלו ברור כי תשובתו הראשונה של הבנק בתור מחזיק ללשכת ההוצל"פ מיום 13.12.12 היתה כדין בעת שהגיב הוא כי התחייבויות החייב, המבקש, כלפי הבנק נכון ליום קבלת הצו עולות על המעוקלים. המעוקלים הם כספי החייב, ואינני מקבלת בעניין זה את הפרשנות שנתן המבקש למונח "כספי החייב". "כספי החייב" אינם רק כספים נזילים שניתנים למימוש מיידי. כספי החייב הם גם הפיקדונות, הערובות והביטחונות שהעמיד המבקש לטובת המשיב כנגד האובליגו שהוא צבר אצל המשיב. במקרה כזה היו כספים שניתנים לעיקול אצל המשיב על כספי המבקש, אשר עמדו במועד מתן הצו ע"ס 246,710.45 ש"ח. כספים אלו היו פחות מסה"כ האובליגו שצבר המבקש אצל המשיב בסך 309,129.83 ש"ח, נכון ליום הטלת העיקול 12.12.12.

7.         הערובות, הביטחונות, והפיקדונות שהיו למבקש אצל המשיב הם כאמור כספים שניתנים לעיקול, לפיכך פעל המשיב כדין בעת שרשם עיקול על כספים אלו בגובה סכום העיקול שהיה אז 55,480.62 ש"ח, תוך משלוח הבהרה לראש ההוצל"פ כי לבנק יש זכות קדימה בכספים אלו היות והאובליגו של המבקש אצל המשיב עלה כאמור על סך כל הכספים שהיו למבקש אצל המשיב.

8.         לעניין החזרת השיקים וההוראה לחיוב חשבון, אין חולק כי בזמן החזרת אלו ביום 16.1.13 מסגרת האשראי המאושרת של המבקש אצל המשיב היתה מנוצלת עד תום ואף היתה חריגה ממנה בחשבון המבקש. בנסיבות אלו לא היתה כל חובה בדין על המשיב להמשיך ולכבד את התחייבויות המבקש תוך כדי הגדלת האשראי שלו מעבר למסגרת המאושרת.

9.         הדבר מקבל משנה תוקף לאחר שהוטל העיקול האמור על כספי המבקש אצל המשיב. לאחר הטלת העיקול ברישום על כספי המבקש, ובמצב דברים בו יש חריגה ממסגרת האשראי המאושרת, הרי פעל המשיב כדין בעת שמנע מהמבקש את הגדלת האשראי שלו בבנק, במיוחד כשהאשראי חרג ממסגרת האשראי המאושרת. הטלת עיקול על כספי המבקש אצל המשיב בהחלט משנה את התמונה, במיוחד לאחר הוצאת צו למימוש העיקול ע"י ראש ההוצל"פ, ובמקרה כזה היה על המשיב למנוע כל פעולה מצד המבקש אשר יש בה הגדלת החיובים שלו. לא המבקש ולא המשיב היו רשאים להתעלם מהעיקול שהוטל על כספי המבקש אצל המשיב. עיקול זה ניתן כדי לשמור על זכויות הזוכה כלפי המבקש כחייב בתיק ההוצל"פ. במידה והבנק לא היה מתחשב באותו עיקול והיה מתיר למבקש להמשיך לפעול בחשבונו תוך הגדלת חיוביו, היה אכן הבנק חשוף לסכנה שיחויב בחוב הפסוק באופן עצמי. מקובלת עליי טענת הבנק שעל פי פס"ד בנק ערבי ישראלי נגד קרנית, תיק מס' 8295-03-12 לא היה אמור הבנק להתיר לחייב לפעול בחשבונו כבדרך השגרה או להמשיך לכבד את חיוביו של המבקש לאחר שהוטל עיקול על חשבון החייב אצל הבנק. מבלי לנקוט עמדה בנכונות הפסיקה בפסק דין זה, תוך ידיעה כי הוגשה על פסק דין זה בקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א, הרי פס"ד למעשה אומץ ע"י ראש ההוצל"פ במקרה דנן, ובהחלטת ראש ההוצל"פ מיום 27.12.12 נכתב כי:

            "תשומת לב המחזיק להוראת פסק הדין בתיק עש"א 8295-03-12, על המחזיק לפעול כאמור בו, וככל ולא פעל פיהן, יזומן לחקירה וניתן יהיה לחייבו בחוק הפסוק בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק ההוצל"פ". (הטעויות במקור).

10.         התוצאה מהאמור לעיל היא כי על פני הדברים היה על הבנק המשיב לפעול בהתאם להוראת ראש ההוצל"פ, לבצע מידית את זכות הקיזוז שיש לבנק כלפי המבקש, ולמנוע מהמבקש את המשך פעולות רגילות בחשבון אשר היה בהן כדי להגדיל את חיוביו בחשבון.

11.        אם חלק המבקש על הוראות אלו, היה עליו לפנות בבקשה מתאימה לראש ההוצל"פ, תחת לבוא בטענות כלפי הבנק שפעל אך על פי הוראות ראש ההוצל"פ. אם היה פועל המבקש כמתחייב בצורה זו, הייתה מן הסתם גם נשמעת עמדת הזוכה בתיק ההוצל"פ שהוא הצד האמיתי המעוניין בתוצאות העיקול.

12.        מכל הטעמים הללו הגעתי למסקנה כי המבקש לא הוכיח זכות לכאורה אשר ראויה להגנתו של בית המשפט באמצעות סעד זמני מן היושר, קל וחומר ע"י מתן צו עשה זמני.

13.        חשוב לציין כי על אף שהסעד המבוקש יכול להשפיע כאמור על זכותו של הזוכה בתיק ההוצל"פ בצורה כזו או אחרת, אם העיקול ימומש אם לאו מתוך כספי המבקש אצל השיב,

לא מצא המבקש לנכון לצרף את הזוכה כצד נוסף לבקשה זו, ויש בעובדה זו כדי להוות טעם נוסף מדוע יש לדחות את הבקשה.

14.        באשר לטענתו של המבקש כי אסור היה על המשיב לעקל כספים המגיעים כדי שכר מינימום בהתאם לסעיף 50 לחוק ההוצל"פ, הרי ברור שדין הטענה להידחות משכספיו של המבקש אצל המשיב מסתכמים למעשה לסך של 246,710.45 ש"ח ביום הטלת העיקול, ומשסכום העיקול הועמד ע"ס 55,480 ש"ח בלבד. את הסכום הזה יש להביא בחשבון ולא את הסכום החד פעמי שמצא המבקש להעביר מחשבון לחשבון בסך 3,200 ש"ח, ביום 10.1.13.

15.        אמנם ההחזרה הראשונה בחשבון המבקש הייתה ביום 10.1.13 בעת שהייתה לו מסגרת אשראי זמנית בסך 8,200 ש"ח עדיין בתוקף, אך נוכח קביעתי לעיל כי לאחר הטלת העיקול, וכן לאור העובדה כי סך כל חיוביו של המבקש עלו על סכום הביטחונות שהעמיד הוא לטובת הבנק ביום הטלת העיקול, הרי פעל הבנק כדין בעת שהחזיר את החיוב ביום 10.1.13 גם אם זה בתוך מסגרת האשראי הזמנית שהייתה מאושרת לו באותו יום.

16.        מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה ומחייבת את המבקש לשלם למשיב, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים.